ההתייחסות המקובלת אל דיסלקציה, היא כאל תופעה שאינה ניתנת לתיקון מוחלט. ילד שמאובחן כיום כסובל מכך על ידי אנשי המקצוע הבכירים ביותר, מקבל בשורה שמשמעותה: ילד יקר, זהו גורלך ולא תימלט ממנו עד יומך האחרון.
דיסלקט אתה ודיסלקט תישאר, ולנצח תצטרך להתמודד עם האתגר הזה.
ננסה לעזור לך, להקל עליך, לתת לך כלים להתמודד, לקרב אותך אל הישגים לימודיים, אולם תדע שנגזר עליך להיות שונה מהאנשים הרגילים, ותווית הדיסלקציה תיחרט עמוק בליבך עד יומך האחרון.
נכון אמנם שקיימים כלים מקצועיים שמסייעים למי שמאובחן כסובל מהבעיה להתמודד עמה במידה כזו או אחרת של הצלחה, אולם רובם מבוססים על ההנחה שהפתרון הוא חלקי, עקיף, וכי ההתמודדות עם הבעיה לעולם תמשיך לאתגר את הסובל ממנה.
איזה הרגשה יוצרת התייחסות כזו לדיסלקציה?
כיצד מרגיש ילד ששומע שהוא סובל מבעיה שתלווה אותו לנצח? יש אמנם נכונות ואמת בתפיסה שמודעות אמיתית למצב בעייתי היא בטווח הארוך עדיפה על פני התכחשות שמולידה הדחקה ובריחה מהתמודדות, וכנראה שזו הסיבה שמקובל לשתף ילדים צעירים בכך שהם סובלים מדיסלקציה ולהסביר להם את המשמעות שלה להמשך חייהם.
אולם השיתוף הזה הוא נכון רק במקרים שאכן קיים קושי בלתי פתיר ואכן נגזר על הילד להתמודד עמה לשאר חייו, אך מה נאמר לגבי מצב שכן ניתן לפתור אותו ולמרות זאת הוא מוצג לילד כמצב בלתי פתיר?
בוודאי שכל בר דעת יתפוס זאת כדבר בלתי הגיוני שיש להימנע ממנו. מדוע לומר לילד שיש לו קושי שילווה אותו לכל חייו בזמן שפני הדברים אינם כך?
כיצד אנחנו מתייחסים לדיסלקציה?
הדיון הזה הוא לא תיאורטי. זו בדיוק ההתייחסות שלנו לענין וזו הבשורה הייחודית לסובלים מדיסלקציה שאנו נושאים עמנו. הוכחנו ואנו מוכיחים שגם מקרים קשים וחמורים של בעיות ניתנים לפתרון מוחלט. לא רק התמודדות עם הבעיה אלא הכחדה שלה. הילד יוצא לדרך חדשה ומרגיש זאת היטב בעצמו.
אנו נאמר לו כבר במפגש הראשון שהבעיה שלו היא דבר זמני שיכול לחלוף, אבל מה שבאמת ישכנע את הילד שהוא יכול להתגבר על הקושי שלו אלו חוויות ההצלחה וההתקדמות שהוא יחווה במהלך הטיפול, ולכן אנחנו גם מקפידים לשוחח עימו ולעורר את המודעות שלו להתקדמות שהוא חש משום שמטרתינו היא להשמיע קול פנימי שייצא מתוכו ויאמר לו ויהדהד היטב בכל מרחב החשיבה שלו: "אני מסוגל, אני יכול, אין לי מגבלה. כל היכולות נמצאת בתוכי".
